הפוליטיקה אינה זרה לציבור החרדי. אגודת ישראל, היא למעשה המפלגה הוותיקה ביותר בכנסת, תנועה שחגגה לא מזמן (בשנת 2012) מאה שנות קיום, תוך שהיא משמרת באדיקות מוקפדת את מאפייניה הייחודיים. שימורה של התנועה הוותיקה, לצד אחיותיה הצעירות (ש"ס המזרחית, ודגל התורה הליטאית), ביציבות מרשימה, מצביעות על נאמנות בלתי מתפשרת של הציבור החרדי למפלגות האם שלו. מהו מקור יציבותן של המפלגות החרדיות? התשובה לכך טמונה באחד הסודות הגדולים של החברה החרדית בישראל. זהו החוזה החברתי שבין הקהילה ומנהיגיה. זוהי הנורמה הבסיסית של ההיררכיה החרדית, ועליה נשענות כל ההבנות כולן. על פי החוזה הלא כתוב, יום הבחירות הוא הצבעת אמון במנהיג. ביום הבחירות הקהילה החרדית איננה בוחרת מנהיג פוליטי אלא רועה רוחני.
המפלגות החרדיות מהוות למעשה ניסיון מוצלח, שמטרתו לעקוף את השיטה הדמוקרטית. קולות הציבור החרדי אינם באמת של הבוחרים, משום שהם ניתנים ביודעין ובמופגן, למנהיגים. ובאופן אחר: הרב שטיינמן, מנהיג הקהילה החרדית-ליטאית, מצביע בשם כל בני קהילתו. קולו המצרפי, שווה כמאתיים אלף קולות.
ההצבעה למפלגות החרדיות, מאשררת אחת לתקופה, את ההסכם שבין פרטי הקהילה למנהיגיה. גדולי התורה, המקבלים את המנדט מהציבור, ממנים את שלוחיהם, העסקנים החרדיים, שיהיו ידם הארוכה. בין העסקנים לציבור קיים מסך התאגדות, כזה שאיננו מחייב את העסקנים לבחון שוב ושוב את רחשי הציבור, אחר שברור כי בחירת הציבור במנהיג איננה מותנית בדבר.
זוהי הסיבה שרוב מוחלט בציבור החרדי, ממשיך לאורך שנים להצביע למפלגת האם. במחקר שערכתי עם ד"ר לי כהנר בשנת 2012, מצאנו, כי גם החרדים המודרנים, המחזיקים במאפיינים תרבותיים מערביים, ממשיכים להצביע למפלגות החרדיות. עברת למפלגה אחרת? ניתקת את החוזה בינך ובין הקהילה. ההצבעה מאחורי הפרגוד מהווה מבחן פנימי עמוק, לזהות הקהילתית של הבוחר החרדי.
הציבור החרדי, אפוא, איננו מיוצג בכנסת, שכן הוא ויתר מבחירה על זכות הבחירה הפוליטית שלו. חברי הכנסת החרדים, הממונים על ידי המנהיגים, מייצגים את החרדיוּת, ולא בהכרח את החרדים. אמנם, לרוב עשויה להימצא הלימה בין ערכי החרדיוּת כקולקטיב לצרכי הציבור עצמו. אך הלימה כזו איננה מחויבת. היא עשויה להזניח את קולן של תת-קבוצות, או של שינויים המתרחשים בתוך הקהילה.
אין פלא שפעמים רבות התעורר פער בין התפיסה הרווחת בקהילה החרדית, לבין העמדה שהביעה המפלגה. כך למשל, בעוד שמחקרים רבים מראים כי הציבור החרדי מחזיק בעמדות הימניות ביותר בחברה הישראלית, הרי שהמפלגות החרדיות אפשרו את שני האירועים המדיניים הגדולים בשני העשורים האחרונים: הסכם אוסלו וההתנתקות מחבל עזה. הבוחרים אינם באים עימם חשבון, משום שמלכתחילה הם ויתרו על כוחם הפוליטי.
פעמיים בעבר, כאשר תת-קבוצה חשה כי קולה לא נשמע, הוקמו תנועות חלופיות. כך הוקמה תנועת ש"ס המזרחית, ותנועת דגל התורה הליטאית. אולם, הקמת התנועות לא שינתה את הנורמה עליה מושתתת הפוליטיקה החרדית. המנהיג הפוליטי, הצד השני של החוזה, השתנה. במקום לתת את הקול למנהיג א', נתנו בני הקבוצה את קולם למנהיג ב'.
עם זאת, בעשור האחרון ניתן לראות כרסום במודל הוותיק, שימיו כימי המדינה. הפער בין קבוצות שונות בתוך הקהילה (חרדים עובדים, נשים) לבין עסקני הקהילה, הולך וגדל. גם עוצמתם של המנהיגים הולכת ומתמעטת. אבדן הקשר בין המנהיגים לציבור, עלול להוביל לפרימת החוזה החברתי. זאת משום שבני הקהילה מתקשים לראות מי נמצא בצד השני של החוזה. מי זה שמקבל את קולם.
פטירתם של גדולי הדור הקודם, מעמידה את החוזה החברתי במבחן נוסף. הקהילה נאספת כעת שוב למבחן אמון במנהיגיה, בתקופה של שסעים מדממים בתוך כל אחת מן הקבוצות המרכזיות. האם החוזה יעמוד בתוקפו? ימים יגידו.

 

תמונה: אלי קובין