שלמה טייטלבוים, חוקר המכון החרדי למחקרי מדיניות, בטור תגובה לעיתון דה מרקר על נושא הגמ”חים: טענות רבות מציגות את הגמ”חים כפלטפורמה להלבנת הון – מבלי להביא תימוכין מגורמי אכיפה ומשפט. הנתונים הקיימים לא מצביעים על תנועות הון פילנתרופיות מישראל לארה”ב, אך רוח הדברים מכפישה את המפעל היהודי החברתי-כלכלי החשוב, שביכולתו להציל משקי בית חרדיים רבים.

מוסדות הגמ”ח החרדיים התחילו לעלות למודעות הציבורית בעת האחרונה, הן בעקבות המלצות הצוות לבחינת רגולציה על נותני שירותי מטבע, והן כחלק מההתעניינות הגדלה באוכלוסייה החרדית בכלל, ובהיבטים הכלכליים שלה בפרט. מצער לראות כי בעיסוק הפרטני בשאלת הפיקוח וההסדרה ובשאלת מעמדם החוקי של הגמ”חים, נשכחה או הודחקה תרומתם הייחודית והמקורית של מוסדות פיננסיים אלה לחברה הישראלית. על הדיונים בעתידם של הגמ”חים לצאת מנקודת הנחה המכירה בשונותם הייחודית של מוסדות אלה ממוסדות פיננסיים אחרים. גמ”ח הוא מוסד פיננסי שמטרתו העיקרית היא לסייע ולתמוך בנזקקים באמצעות מתן הלוואות ללא ריבית. שורשיו ההיסטוריים של מוסד זה נעוצים בתפישה המקראית הרואה בנתינת הלוואה מימוש של מצוות צדקה, ומשום כך אף נאסרה הריבית. בכלכלה המודרנית, שבה ההלוואות כולן נתפשות כעסק, יש חשיבות רבה לעגן מוסד זה, המאפשר מתן הלוואות כדי להעניק מרחב נשימה לנזקק. הצעת חוק כזו הונחה על שולחן הכנסת ב–1999 על ידי ח”כ דאז בני אלון.

לגמ”חים חשיבות מרכזית בכלכלת משקי הבית החרדיים, שכן עקב ההכנסות הנמוכות של רבים מהם, האשראי שהבנקים מעמידים לרשותם הוא מוגבל ובתנאים לא נוחים. יתרה מזו, הבנקים לא מודעים לפרופיל הייחודי של משק הבית החרדי, לנורמות החיסכון והצריכה שלו, ולמשמעות היותו חלק מקהילה המסוגלת לתמוך ולעזור. מודל הערכת הסיכונים של הגמ”חים לוקח בחשבון את אישיותו, מעמדו, ואופיו של מבקש ההלוואה, כמו גם את נחיצות ההלוואה, והמטרה לשמה היא נלקחת.

במחקר שנערך באחרונה על ידי דוד גודינגר מהאוניברסיטה העברית, הוא ראיין מנהלי גמ”חים גדולים ומייצגים ומצא כי שיעור החובות הפגומים בגמ”חים הוא 2% — לעומת 3% בבנקים — וכי רוב החובות האלה נגבים על ידי פנייה לערבים, כך ששיעור החובות האבודים הוא כ–0.5% בלבד. זו גם התובנה שעמדה בבסיסו של הבנק החברתי שהוקם על ידי פרופ’ מוחמד יונוס מבנגלדש וזיכה אותו בפרס נובל ב–2006. תופעת המיקרו־קרדיט (הלוואות זעירות) התפתחה מאז והתפשטה לעשרות מדינות, והיא חלק משתי תופעות נוספות שנהפכות למרכזיות בכלכלה — כלכלה משתפת והשקעות חברתיות. משקיעים חברתיים משקיעים את כספם במטרות חברתיות מתוך נכונות לקבל תשואה נמוכה ביחס לסיכון ואף מוותרים על תשואה לחלוטין, בדומה לתורמים לגמ”ח.

גיוס ההון של הגמ”חים נעשה בעיקר על ידי הפקדות של חברי הקהילה. ההפקדות האלה מתאפשרות בזכות התקיימותם של שני תנאים: האחד, מודעות גבוהה לחשיבותו של מוסד הגמ”ח והכרה בערכו החברתי והדתי, לצד נורמות תרומה גבוהות בהרבה ממגזרים אחרים היונקות מחיובים הלכתיים כמו מצוות צדקה ומעשר כספים; והשני, אמון במוסדות הגמ”ח, בניהולם התקין וביציבותם הפיננסית. האמון הזה מתאפשר בגלל המבנה הייחודי של הקהילה החרדית, ובגלל מעמדם ושמם של מנהלי הגמ”חים.

הטענות שמעלה ד”ר איתן רגב ממרכז טאוב בדבר היותם של הגמ”חים פלטפורמה להלבנת הון הן בגדר השערה בלבד שאין לה תימוכין מגורמי אכיפה ומשפט, או מגורמים המקורבים לפעילותם של הגמ”חים. התהליך המורכב של הלבנת הון שמציג רגב מתאפשר רק במקרה שהגמ”חים רשומים כעמותה מוכרת לצורכי מס, ורק גמ”חים מעטים, אם בכלל, מחזיקים ברישום כזה. בנוסף, רגב טוען כי 80% מהכסף מוחזר לארה”ב כתרומה. מהנתונים הקיימים כיום, לא ידוע על תנועות הון פילנתרופיות מישראל לארה”ב. הרגולציה ומערכת המס נועדו לתקן כשלי שוק ולקדם צדק חלוקתי, כלומר, להגדיל את רמת הרווחה של החברה כולה. על כן, חשוב להכפיף לחוק מוסדות כמו גמ”חים, שמקדמים בדרכם שלהם את אותן המטרות, באופן שיאפשר להם להוסיף ולמלא את תפקידם החשוב בחברה.

לטור המלא