כשוך החגיגות, טקסי המינויים, חילופי השרים וחלוקת מכוניות השרד – הגיע זמן העבודה. ימי החסד עברו-חלפו, ועכשיו הציבור החרדי ממתין בכיליון עיניים לפריעת ההמחאות שחולקו ביד נדיבה בימי הבחירות. איש לא מדבר בשלב הזה על הישגים חדשים – צמצום הפערים ומחיקת הגזרות מהשנתיים האחרונות יהיו תוצאה מספקת לכל הדעות.
הממשלה האחרונה הותירה לא מעט צלקות בציבור החרדי, אבל דווקא המתקפה חסרת הפרופורציות שהתנהלה נגד הציבור החרדי הובילה לשינוי של השיח הפנימי. לפיד מצטרף לשורה ארוכה של אנשים בהיסטוריה היהודית שבאו לקלל ונמצאו מברכים ברכה גדולה. היה זה יו”ר הקומיסרים העממיים ברוסיה, לנין, שטבע את המשפט: ‘ככל שיהיה יותר רע, כך יהיה יותר טוב’. רוצה לומר: לעתים הכבדת העול בצורה לא פרופורציונלית מביאה לתוצאות הפוכות. מעין גרסה מודרנית להבטחה, ‘כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ’. מה שקרה בעקבות גזרות לפיד, זו העובדה שיותר ויותר אנשים מתוך הציבור החרדי הגיעו להבנה שתמו הימים שבהם ניתן להישען על המדינה, על פילנתרופים מחו”ל ובכלל על מיקור חוץ של פתרון בעיות ולקחו על עצמם שורה ארוכה של יוזמות שהצד השווה שבהן הוא הרצון להעצים את הציבור החרדי מבפנים.
אם בעבר הייתה תחושת נואשות שליוותה את העסקנות החרדית שהסתמכה על שולחנות אחרים, היום קמים עוד ועוד ארגונים אזרחיים מתוך החברה החרדית שרוצים לדאוג לעצמם. מבפנים. לא כחלופה לע־ סקונה הקיימת, אלא כהעצמה. יש לנו אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, יש לנו אנשים בעלי יוזמה, מעוף וחזון, ובעיקר – יש לנו את התחושה שאנחנו לא זקוקים לטובות מאף אחד. מי שרואה את ההתלהבות של הח”כים מהיוזמות האזרחיות הללו, מבין שאם האנשים הללו לא היו קמים, היה צריך להמציא אותם.
אנחנו קיימים יען כי אנחנו קיימים, הגדיר זאת במשפט קצר ותמציתי הרב אברהם רביץ ז”ל בכנס היסוד של ‘דגל התורה’ לפני 26 שנה. מאז שום דבר לא השתנה. אנחנו עדיין קיימים.

על שפת הבריכה בפתח מושב רמת רזיאל, אחד היישובים היותר פסטורליים בהרי ירושלים, מתגורר אבינועם ערמוני. ערמוני, שמחזיק ברקורד מרשים של תפקידים ביצועיים – החליט בשנים האחרונות להקדיש את חייו לפעילות פילנתרופית. הוא מכהן כדירקטור בכמה קרנות צדקה גדולות והקים את עמותת ‘מידות’ שנועדה להעצים את האפקטיביות בחברה הישראלית. היישוב השקט שמאכלס רבים מבכירי המשק הישראלי כמו מנכ”ל טבע לשעבר שלמה ינאי ויו”ר ג’יימס ריצ’רדסון העולמית גארי סטוק – אירח כמה קוקטילים מאז נוסד, אך מעולם לא ראה פסיפס אנושי מהסוג שהתכנס השבוע מסביב לבריכה הצנועה של ערמוני בחצר ביתו שטובל בירוק-עד.
זה לצד זה ישבו ח”כים, ראשי ערים חרדיות, פילנתרופים, אסטרט־ גים, יועצים, אנשי עסקים וממשל, לכמה שעות שבמהלכן הושקה באופן רשמי עמותה העונה לשם “המכון החרדי למחקר מדיניות” (גילוי נאות: בראשות המכון עומד מו”ל עיתון ‘משפחה’, אלי פלאי) הפועלת בשנה וחצי האחרונות בשקט ומתחת לרדאר, וזוכה להצלחות גדולות המעידות בעיקר על הוואקום הגדול שנפער בתחומים שבהם היא פועלת.
המכון שלקח חסות על שורה ארוכה של פרויקטים – בראשם תוכנית ארוכת טווח שתמפה את צורכי הדיור החרדי לעשורים הקרובים – עוסק בעצם בדבר אחד: לקיחת אחריות. לא עוד תרבות שטיבלאית המבכה את מר גורלנו על סמך תחושות בטן, בלי נתונים, בלי שפה מקצועית ובלי כלים שיאפשרו לבחון את רצינות הטענות. מעתה ואילך: גוף אחד שמרכז את המחקר, התכנון, הפיתוח והצרכים. לא עוד תחושת מסכנות ושתדלנות אצל הפריץ, אלא עבודה מקצועית שמעוררת כבוד גם אצלי הרפרנט באוצר וראש אגף במשרד הכלכלה שמקבלים לידיהם נתוני אמת שנותנים להם כלים לקבל את ההחלטות הנכונות, או קרנות שמחזיקות בתקציבי עתק ומעוניינות לקבל כלי עבודה שיסייעו להם לעזור לציבור החרדי.
אם מציצים במטרות המכון – אותו מנהל ד”ר חיים זיכרמן – יכולים ללמוד על הרצון של מייסדיו להקים את הגשר הכל כך נחוץ בין משרדי הממשלה, מקבלי ההחלטות וגורמי התכנון לבין הציבור החרדי. גופים ממשלתיים שרצו עד היום לקבל חומר מסודר על הצרכים, הבעיות ולא פחות מכך – על הפתרונות, נתקלו בקיר אטום. היחידים שהנפיקו ניירות עמדה שקשורים לחברה החרדית היו ארגוני הרפורמים או ‘שחר אילנים’ למיניהם שמונעים מאג’נדה שאותה הם אפילו לא מתאמצים להסתיר.
מי שחיפש נייר עמדה מקצועי שכתוב בשפה ממשלתית, או לדבר עם אנשים שדוברים את השפה הממשלתית – נתקל בתוהו. את הוואקום הזה שנועד בראש ובראשונה לשמש כגלגלי עזר לאישי הציבור החר־ דיים, החליט המכון למלא. המכון הזה משקף בעצם קיומו דבר אחד: הציבור החרדי החליט לקחת אחריות על חייו. הוא לא רוצה שינהלו אותו מבחוץ.

אחד הדוברים המרתקים יותר בכנס המדובר היה יוג’ין קנדל, ראש המועצה הלאומית לכלכלה – זו שמגבשת את המדיניות הכלכלית והח־ ברתית של מדינת ישראל. קנדל שצועד בחודשים האחרונים יד ביד עם ראשי המכון, נתן סקירה מרתקת על ההתפתחות הכלכלית של הציבור החרדי. המסר שלו היה פשוט: כלכלת החברה החרדית היא כבר לא כלכלת נישה. היא לא כלכלה שמשפיעה רק על עצמה. יש לה השלכות על החברה הישראלית, וככל שינקפו השנים ההשפעה הזו תתגבר. אם לא יימצא הגשר בין הכלכלה החרדית לכלכלה הישראלית – לא נוכל לשרוד כאן. לא החילונים ולא החרדים. קנדל דיבר על שיתוף הפעולה של המועצה הלאומית עם המכון. הוא דיבר על פרויקט הדיור של המכון שמגדיר את הצרכים החרדיים לעשורים הקרובים, והתקשה לעצור את התפעלותו כשדיבר על המקצועיות של האנשים שאיתם הוא עובד.
הגשר הזה נבנה בימים אלו. עם המון חששות, עם המון פחדים, עם הוראות מפורטות של גדולי ישראל שמסמנים את הגבולות בצורה ברורה. בסופו של דבר, מטרת-העל כפי שנוסחה על ידי ראשי המכון היא לשמר את חומות הקדושה והרוחניות של הציבור החרדי. אם אלו יפגעו במשהו, שום פעילות אחרת לא תוכל לכפר על זה. השינויים לא קורים ביום אחד. בשום תחום לא יוצרים מקומות תעסוקה בשינוי של רגע אחד, לא מניחים תוכניות לערים חדשות בִִּן לילה, אבל באוויר יש רוח של שינוי. של נכונות לבוא לקראת המגזר החרדי. באוויר הקיצי שנשב בינות לשולחנות ביישוב הפסטורלי, כמעט שהיה אפשר למשש את התקווה לעתיד טוב יותר.
קחו לדוגמה את שר הכלכלה הטרי, אריה דרעי. הפגישה הראשונה שעשה עם כניסתו למשרד הייתה עם ראשי המכון. אחרי זה, בכנסת, סיפר על החיוניות של העבודה המקצועית. במשך שנים ניזונים אנשי המקצוע מסיסמאות וממחקרים שעורכים ארגונים שאין להם אינטרס בטובת הציבור החרדי. “אנחנו זקוקים לכלי עבודה מקצועיים כדי שנוכל לדבר בצורה מקצועית על הפערים, על החוסרים ולהתחיל להניע תהליכים”, הסביר. “היום בתפקידי החדש, ביקשתי לקבל נתונים שיאפשרו לי לדעת מהם התמריצים הנכונים שיאפשרו להגדיל את התעסוקה במגזר החרדי, אני רוצה גם לדעת איך אפשר להטמיע ערכים של חינוך כלכלי נכון בציבור החרדי, ודווקא האנשים האלה שמגיעים מבחוץ, מצוידים בטובי החוקרים ובעיקר – נטולי אינטרסים, יכולים להביא את הסחורה.