מצבו האמיתי של העוני בישראל – גם אחרי שדו”ח של ביטוח לאומי מבשר על מגמה של צמצום העוני, עדיין צירוף המלים הללו מכה כאגרוף בבטן. ומיד הדמיון מתחבר למחסור תהומי, לרעב. החשש מרעב נעוץ עמוק בתודעתנו.
החרדים, המהווים כ־6% מהאוכלוסייה, אך חלקם בכלל המשפחות העניות מגיע ל־15%(!) עם שישה ילדים בממוצע. מספר דומה ואף גבוה יותר של ילדים ניתן למצוא בקרב כשליש מן המשפחות הערביות. אז מה הפלא, שלפי מדדי העושר והעוני, 39% מקרב העניים הם ערבים, למרות שחלקה של אוכלוסייה הערבית הוא רק 14.6% מכלל התושבים במדינה.
יוצא אפוא, שכ־54% מבין המוגדרים “עניים” במדינת ישראל, נמצאים בקבוצת “העוני” מתוך בחירה תרבותית או קהילתית. ועדיין, מחקרים סוציולוגיים מלמדים, שקהילות חזקות מעניקות לחבריהן הון שאינו נמדד דווקא בכסף.
במחצית 2017 פרסם המכון החרדי למחקרי מדיניות מחקר, שקבע כי העובדה שאנחנו מגדירים מישהו “עני”, לא בהכרח גורמת לו להרגיש רע. אדרבה: “בפילוח לפי גובה ההכנסה לנפש של משק הבית, עולה כי שביעות הרצון מהחיים בקרב החרדים אינה משתנה בהתאם לרמת ההכנסות, בשונה מהקשר הקיים בין רמת ההכנסה ושביעות הרצון מהחיים באוכלוסייה היהודית שאינה חרדית, וביתר שאת באוכלוסייה הערבית. ממצא זה מחדד את ההבדלים בין תפיסת העוני בחברה החרדית ובין התפיסה בחברה הכללית, שבה על פי רוב אין בחירה רצונית בעוני וברמת חיים חומרית נמוכה”, כך החוקרים. יש הסבר למה שנתפס כמתמיה בעיני מי שחיצוני: בקהילה החרדית תמיד יימצא לכל אחד מזון ומלבוש, מחסה ומלמד. הערבות ההדדית מגוננת מפני נוולות העוני; כמעט כמו בקיבוץ.
