על תרבות ועוני בחברה החרדית

על תרבות ועוני בחברה החרדית – היבטים שונים של עוני בחברה החרדית

שיעור העוני היחסי בישראל, על פי המדד היחסי הרשמי עומד על 21.7 אחוזים והוא הגבוה ביותר בקרב מדינות ה־OECD. בקרב האוכלוסייה החרדית, המהווה כ-11 אחוזים מכלל האוכלוסייה בישראל, שיעור העוני עומד על למעלה מ־50 אחוזים, והוא בין הגורמים לשיעור העוני הגבוה במדינה. יתר על כן, שיעורי העוני בחברה החרדית התעצמו לאורך השנים ועלו מ־38 אחוזים בשנת 1998 לטווח שבין 60-50 אחוזים בעשור האחרון. כמו כן, העוני בחברה זו הוא עמוק ומתמשך.

ממצאים העולים מניתוח אקונומטרי באמצעות רגרסיית Logit מראים כי הגורמים המרכזיים לעוני בחברה החרדית הם מיעוט מפרנסים במשק הבית, מספר ילדים גבוה ורמת השכלה נמוכה מהסוג הרלוונטי לשוק העבודה. גורמים אלה מושפעים מהערכים המכוננים של החברה החרדית המביאים לסדרי עדיפות שונים מאלה של החברה הכללית, כמו בחירה בלימודי תורה על פני לימודים אחרים ועל פני עבודה, והקמה של משפחה גדולה, ואף גדולה ככל האפשר. בחירות אלה של המשפחה החרדית מעלות את רווחתה, על אף שבאים על חשבון הכנסה כספית. ואכן, בחינה של רמת שביעות הרצון הכללית מהחיים בקרב החברה החרדית מצביעה על רמת שביעות גבוהה, שאינה תלויה ברמת ההכנסות.

עוני הוא תופעה רב-ממדית המתאפיינת לעתים קרובות לא רק במחסור כספי אלא גם בבריאות לקויה ובהשקעה נמוכה בחינוך, ומלווה לרוב בהשלכות שליליות – חברתיות ופסיכולוגיות. ואולם, העוני בחברה החרדית, שברובו הוא עוני מבחירה, אינו מאופיין ברמות נמוכות של חינוך ובריאות ואינו מלווה בהשלכות שליליות נוספות.

נוסף לכך, מדד העוני הרשמי אינו משקף בהכרח חוסר יכולת לספק צרכים חיוניים, או רמת רווחה נמוכה או תפיסת עוני. האמור נכון בכל אוכלוסייה, אך על אחת כמה וכמה כשמדובר בחברה סגורה בעלת מאפיינים ייחודיים – דמוגרפיים, תרבותיים, דתיים ועוד – כמו החברה החרדית. בחינה של העוני היחסי בחברה החרדית כשנקודת הייחוס היא החברה החרדית עצמה, מעלה כי שיעור העוני בקרבה נמוך בהרבה מזה המחושב לפי המדד הרשמי ועומד על 18.3 אחוזים, רק כ-6 נקודות האחוז יותר משל החברה היהודית הלא חרדית.

זאת ועוד, האוכלוסייה החרדית מתמודדת עם רמת ההכנסות הנמוכה במספר דרכים: סיוע הדדי בכסף ובמוצרים, התנדבות ועזרה הדדית והלוואות ללא ריבית. זאת, בנוסף לתשלומי העברה המתקבלים מהמדינה ומפרטים וממוסדות בארץ ובחו”ל. כמו-כן, רמת ההוצאות של משק הבית החרדי נמוכה, בין היתר, בשל מיעוט בצריכת מותרות, רמת מחירים נמוכה המשקפת שיווי משקל שונה בין הביקוש להיצע, וקנייה קולקטיבית במחירים זולים.

לאור הזוויות השונות לעוני שנסקרות בעבודה זו, לא מפתיע כי תחושת העוני, המביאה בחשבון את מערכת ההעדפות של הפרטים ואת דרכי ההתמודדות, אינה כה גבוהה בחברה החרדית והשיעור דומה לזה של החברה היהודית הלא חרדית.

ממצאי המחקר מעלים כי היקף העוני בחברה החרדית קטן בהרבה מההיקף המצטייר ממדד העוני הרשמי. ממצאים אלה מעלים כמה סוגיות, והמרכזיות הן מחד גיסא, מידת המחויבות והחובה של הממשלה ושל החברה לטפל בעוני של ציבור שבחר בעוני; ומאידך גיסא, הזכות המוסרית של המדינה להתערב לשינוי מצבו הכלכלי של ציבור שבחר בכך כדרך חיים, באופן שאפשר לכנותו פטרנליסטי.

עם זאת, אמנם משקי בית רבים בחברה החרדית בוחרים בחיים של צמצום כלכלי המוביל לעוני, אך בחירות אלה משקפות לעתים רצון לעמוד בדרישותיה של החברה הסובבת ולהיות חלק ממנה, ולא בהכרח רצון בחיי עוני. יתר על כן, לעתים אין זו בחירה עצמאית של הפרט, כמו במקרה של ילדים.

מהמחקר עולה החשיבות הרבה לכך שהפתרונות לצמצום העוני בחברה החרדית יביאו בחשבון את כלל רבדי העוני בחברה החרדית ואת מאפייניה הייחודיים של חברה זו. צעדי המדיניות צריכים להיות מכווני תרבות משום שאי-אפשר לסייע לאוכלוסייה בניגוד לאמונתה ולתרבותה.