החרדים הם המרוצים ביותר מתפקודן של המסגרות השונות שבהן מתחנכים ילדיהם, כך עולה מניתוח שמפרסם המכון החרדי למחקרי מדיניות. החרדים הם המרוצים ביותר מתפקוד הצוות החינוכי ומההתאמה של המסגרות לצרכי הילדים, אך פחות מרוצים מהתנאים הפיזיים של מוסדות החינוך וממיקומן. לעומת זאת, הדעה על תפקודה של מערכת החינוך בכללותה, נמוכה במיוחד בקרב החרדים ועומדת על 37% בלבד (בהשוואה ל־44% בחברה היהודית שאינה-חרדית ו־71% בקרב החברה הערבית). הפער בין ההערכה החיובית של המסגרות השונות בחינוך החרדי לבין התפיסה הלא מחמיאה של המערכת בכללותה מבטא את ההערכה הנמוכה שהחברה החרדית מייחסת לתכנים החינוכיים והלימודיים המועברים במערכת החינוך הכללית ומשקף גם את תחושת חוסר השוויוניות והאפליה שהחרדים מייחסים לממסד בכלל ולמערכת החינוך בפרט (רק 26% מהחרדים השיבו שהם מרוצים מהשוויוניות בהספקת שירותי החינוך, לעומת 41% בחברה היהודית הלא-חרדית).
לקראת פתיחת שנת הלימודים בחנה המשנה ליו”ר המכון החרדי למחקרי מדיניות, ניצה (קלינר) קסיר (לשעבר חוקרת בכירה בבנק ישראל) ועמיתה ד”ר דמיטרי רומנוב (לשעבר המדען הראשי בלמ”ס), את רמת שביעות הרצון ממערכת החינוך בהיבטים שונים של תפקוד המערכת, בהשוואה למגזרים אחרים בישראל. הניתוח מבוסס על נתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2015 שבו נבחנו עמדות כלפי שירותי הממשל בישראל.
מבין כל המגזרים, האוכלוסייה החרדית היא המרוצה ביותר מהמסגרות החינוכיות – בסביבות 95% בכל דרגי החינוך. תמונה דומה הצטיירה גם בסקר קודם מ־2007. ברקע הדברים עומדת לכידות המגזר סביב נושא החינוך התורני הנמצא בראש מעייניו והעובדה שמערכת החינוך החרדית מטבעה מותאמת לצרכים הייחודיים של המגזר החרדי, לצד העובדה שהחברה החרדית היא חברה מרוצה יותר.
עוד עולה, כי שיעור שבעי הרצון באוכלוסייה החרדית, מהיחס של הצוות גבוה במיוחד ונושק ל־100%, כמו גם לגבי שיעור ההורים החרדים הסבורים כי מסגרות החינוך של ילדיהם עונות לצורכיהם של הילדים – כ־95%. אולם, בהיבטים הנוגעים לתנאים הפיזיים ולמיקום הגיאוגרפי של מוסדות החינוך הם מרוצים הרבה פחות. בכלל האוכלוסייה היבטים אלה זוכים להערכה נמוכה יחסית, אך אצל חרדים ההערכה נמוכה יותר, לגבי התנאים הפיזיים בגן טרום-חובה ובגן חובה – 75 אחוזים ו־69 אחוזים בלבד השיבו כי הם מרוצים לעומת 83% ו־83% מהאוכלוסייה היהודית הלא-חרדית. התנאים הפיזיים הירודים, ובכללם צפיפות במוסדות הלימוד, הם פועל יוצא של השקעה נמוכה בתשתיות החינוך יחסית לצרכים. בשל הגידול המואץ במספר הילדים בחברה החרדית, משרד החינוך והרשויות המקומיות אינם עומדים בקצב הבינוי וההשקעות הנדרשים.
שיעור שבעי הרצון ממיקומן של המסגרות החינוכיות נמוך אצל חרדים מהשיעור אצל יהודים שאינם חרדים, בכל דרגי החינוך. בהקשר לזאת מציינים קסיר ורומנוב כי ניתן לראות ששיעור שבעי הרצון ממיקומן של המסגרות בקרב החרדים יורד מרמה של כ־75% למסגרות גן ובית ספר יסודי לרמה של 68 אחוזים עבור חינוך על-יסודי, וזאת מאחר ששיעור גבוה יותר של מוסדות החינוך העל-יסודיים הם על-אזוריים ולעיתים אף ממוקמים בעיר שאינה עיר המגורים.
הפער בין המסגרות השונות למערכת בכללותה
למרות השיעור הגבוה של שביעות הרצון ממסגרות החינוך השונות, כשבוחנים את שביעות הרצון של אוכלוסיות שונות מתפקוד מערכת החינוך הלאומית, עולה שרמת שביעות הרצון בחברה החרדית היא נמוכה במיוחד (37%). את הפער הגדול בין שביעות הרצון הגבוהה מכל מסגרות החינוך החרדי לבין חוסר שביעות הרצון ממערכת החינוך הלאומית ניתן לראות אף בשיעור אי-שביעות-הרצון שלהם מהשוויוניות בהספקת שירותי החינוך במדינה: רק 26% מהחרדים מרוצים מהשוויוניות בהספקת השירותים של מערכת החינוך הלאומית, לעומת 41% מהציבור הכללי שהשיבו כי הם מרוצים. תחושת אי-השוויוניות בקרב החרדים משתקפת גם בשביעות הרצון הנמוכה שלהם, שתוארה לעיל, מהתנאים הפיזיים של מסגרות החינוך השונות וממיקומן.
כמו כן מציינים קסיר ורומנוב, כי השיעור הנמוך של שביעות הרצון ממערכת החינוך בכללותה באוכלוסייה החרדית, נובע גם מחוסר ההערכה לתכנים החינוכיים ולתוכני הלימוד שמערכת החינוך הציבורית מספקת, ובשל התניית חלק ממימון המדינה לזרמי החינוך הלא רשמי בקבלת תכנית לימודי ליבה, ולנוכח המאבק הציבורי להכנסת לימודי ליבה לתכניות הלימודים במוסדות הפטור, המהווים כעשרה אחוזים מכלל מוסדות החינוך היסודי במגזר החרדי.
קרדיט תמונה: אלי קובין
