כאשר יחסי המדינה והציבור החרדי נראים כמו תאונת רכבות, הולך ומתחוור הצורך לדעת לשחק את המשחק בכלים הנכונים ומתוך שיתוף פעולה עם המערכות הרלוונטיות.
אלי פלאי
יו"ר המכון החרדי למחקרי מדיניות
אירועי הימים האחרונים מאתגרים את כולנו, והם מגיעים שעה שאנו ניצבים כמעט שנה מאז פרוץ משבר הקורונה שזעזע את העולם כולו. המשבר בעקבות הקורונה מציב גם אותנו, ציבור שומרי התורה, בפני אתגרים שלא ידענו כמותם.
קשה להתעלם מן המתח השורר. לרגעים נראה שמגיע הסוף למערכת היחסים המורכבת והעדינה שמנהל הציבור החרדי עם השלטונות ורשויות האכיפה במדינת ישראל. נורמות ששרדו במשך שבעים שנות מדינה עומדות בפני פיצוץ שקשה לשער את תוצאותיו, והעתיד, מבחינות רבות, נראה מאתגר מאי פעם.
הסיטואציה שבה אנו נמצאים מתאפיינת בהיעדר יציבות, בחוסר ודאות ביחס לעתיד ובמתח גובר והולך בין מקבלי ההחלטות והממונים על אכיפתן, לבין חלקים נרחבים בציבור. זהו שילוב שמטבע הדברים מחזק את אותם גורמים קיצוניים שקוראים תיגר על האיזון הרגיש שמתקיים בין החברה שלנו לשאר האוכלוסייה במדינת ישראל. הדבר בא לידי ביטוי בין היתר באירועי האלימות משני הצדדים שאנו עדים אליהם בימים אלו, כמו גם בקמפיין ההסתה שמתנהל נגד הציבור החרדי מבית ומחוץ, כאשר אנשי תקשורת חילונים אינם מהססים מלקרוא לכינונה של "אינתיפאדה חילונית", ומנסים לנצל את המצב לנתץ כל שארית של אפשרות לדו-קיום ולסטטוס קוו.
אם יש דבר שאפיין תמיד את קהילת קוראי עיתון 'משפחה' וכותביו הוא העובדה שאנו לא בורחים לקצוות, אלא משתדלים תמיד לפסוע בשביל הזהב שבין הקטבים. כמו בשיח משפחתי אוהב, אנו מבינים את חשיבות ההליכה בין הטיפות. אנו לא מהססים להביט אל המציאות המאתגרת, אך מבקשים להימנע מהפיתוי ליפול לתהומות האנרכיסטיות של המהפכנים-בעיני-עצמם.
יודגש שבשורות הבאות איננו באים לחפש 'אשמים'; אין זה מענייננו. כמו במשפחה טובה, כל מה שאנו מבקשים זה לפרושׂ מחדש את הנושאים שעל סדר היום, ולנסות להבין טוב יותר היכן אנו נמצאים ולהיכן פנינו מועדות.
•••
ברגע שהופיעה הקורונה בחיינו ואיימה לערער כמעט כל סדר קיים שהכרנו, היא הביאה עימה נדוניה מיוחדת ליחסי הממשל והציבור החרדי. כבר בשלבים הראשונים של האירוע ניתן היה להבחין שאף אחד ממקבלי ההחלטות לא מכיר ולא מבין את הייחודיות של המגזר החרדי ואת צרכיו השונים. זוהי איננה תופעה חדשה; כמעט בכל משרדי הממשלה השונים חסרה הבנה בסיסית לצורכי המגזר. מקבלי ההחלטות נעדרים לרוב את הידע, הנתונים והגישה הדרושה על מנת להתמודד עם הדרישות והצרכים של הציבור החרדי – צורך שהרצון למלא אותו הביא אותי להקמתו של 'המכון החרדי למחקרי מדיניות' – אמנם במשבר הנוכחי ההשלכות כבר לא הסתכמו בכיתת לימוד אחת יותר או פחות, אלא נגעו בראש ובראשונה לחיי אדם – וכך מפלס המתיחות עלה בחדות.
אנו לא מהססים להביט אל המציאות המאתגרת, אך מבקשים להימנע מהפיתוי ליפול לתהומות האנרכיסטיות של המהפכנים-בעיני-עצמם
רבות מההנחיות שניתנו היו בלתי ריאליות וחסרות היתכנות מעשית בנוגע לציבור החרדי. הייתה כאן התעלמות מהכלל הידוע שלימדונו חז"ל: "אין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכולין לעמוד בה". עד לרגע זה איש ממקבלי ההחלטות לא ישב בצורה רצינית עם אלו שמבינים את המגזר וצרכיו וניסה לנסח הצעת מדיניות ריאלית.
התסכול בציבור גבר כאשר התחוורה ההבנה שלצד השיקולים הבריאותיים, ישנם גם לא מעט שיקולים פוליטיים ואחרים המעורבים בתהליכי קבלת ההחלטות. אחד הפוסקים החשובים הסביר לי את העניין: "יש בידינו מסורת כיצד מתמודדים עם שאלות של רפואה, מדע והלכה. אבל אין לנו שום כלי לפסוק בשאלות של פוליטיקה, מהדורות חדשות והתבטאויות של עיתונאים. כשקלטנו שלא הרופאים מקבלים את ההחלטות, אלא הפוליטיקאים וכלי התקשורת, הרמנו ידיים". והתוצאות ידועות.
ואכן, בתחילת המגפה כמעט כל הפוסקים יישרו קו עם ההנחיות. זה היה קשה מנשוא, אבל רוב מוחלט של בתי הכנסת נסגרו, מוסדות התורה עברו למתכונות חירום, ורבבות מתפללים יצאו לחצרות.
ואז הגיע רגע המשבר; ברגע מסוים נחרדו הרבנים לגלות שהם לא מתמודדים רק עם שאלות של רפואה והלכה, אלא גם עם החלטות ערכיות שמעורבות בפוליטיקה. התברר שאמנם אסור להתפלל וללמוד, אבל יש ערך אחד שדוחה פיקוח נפש: הפגנות. את הרגע הזה שבו יצאו המפגינים הקולניים לבלפור אפשר לסמן כקו השבר האחרון.
במשך כל הזמן הזה נעשו ניסיונות לבודד את השאלה ההלכתית מזו הפוליטית; כך למשל אירע כאשר קבוצה של מנהיגים חרדים שפנו למכון וייצמן, וביקשו לקבל הנחיות מאנשי המדע והמומחים של המכון, וזאת לאור אי-האמון של ההנהגה החרדית במערכת הבריאות ובהנחיות שיוצאות משם.
אחד מרגעי המשבר הקשים היה מיד לאחר החגים, בתחילתו של הגל השני, כאשר שוב התבקשו תלמודי התורה לסגור את שעריהם. כמה מנהלים מסורים שעלו לבית מרן הגר"ח קניבסקי התבקשו לעשות כל מאמץ לייצר מתווה שיאפשר חזרת תינוקות של בית רבן ללימוד התורה, בתיאום עם מומחי הבריאות והממסד הרפואי. ואכן, הוכן מתווה של לימוד בקפסולות בקבוצות קטנות, תוך הקפדה על עטיית מסכות, בדיקות נרחבות ושמירה על כל כללי הזהירות – מתווה שאושר על ידי הגורמים הרפואיים האמונים על הנושא.
אלא שאז נתקלו בחומה הבצורה של משרד המשפטים. הגורם האחראי שאיתו שהיו קברניטי החינוך החרדי בקשר טען בפניהם ש"אין אפשרות ציבורית ומשפטית לייצר מתווה חינוך שונה לכל מגזר. רק כאשר יחזרו כלל בתי הספר במדינה לפעול, נוכל לאשר גם את פתיחת תלמודי התורה". ושוב התנפץ הניסיון לנהל באחריות ובממלכתיות מתווה שיאפשר להחזיר את קול התורה לבתי המדרש שלנו שלנו, ובלי לפגוע ולסכן את בריאות הציבור והתלמידים.
אחד המסרים שצריכים להדהד ממשבר הקורונה לימים שיבואו הוא שאין שום דרך לנהל מדיניות ציבורית בשום תחום בלי להכיר את צרכיו הייחודיים של המגזר החרדי
•••
חשוב לזכור שעם כל הכבוד לקורונה, היא לא האתגר הראשון של הציבור החרדי מול המדינה. המורכבות ביחסי חרדים ומדינה קדמה למדינה. עוד לפני שהוכרזה העצמאות, ישבו רבותינו על המדוכה, ונוצרו להן שתי אסכולות של גדולי ישראל בהתמודדות בסוגיית היחסים בין החברה החרדית למדינה שהלכה והתהוותה.
מצד אחד היו אלו שסברו שאין שום דרך להתנהל במשותף עם שלטון חילוני. הקביעה של אותם גדולי תורה הייתה ברורה: "ובחוקותיהם אין אנו מתחשבים"; לא משתתפים במשחק, אין שלוחי ציבור בכנסת, אין תקציבים ואין רצון ליצור שיתופי פעולה באופן עקרוני.
מן הצד השני התייצבו רוב בניין ומניין של גדולי התורה מכל החוגים והעדות – אשכנזים, ספרדים, חסידים וליטאים – וקיבלו החלטה מאוד לא פשוטה: הם בחרו ליטול חלק מלא בניהול הפוליטי והציבורי של המדינה. הם החליטו למנות נציגים שיביאו את קולם של גדולי התורה לכנסת ולנהל את הדיון והמאבקים על ערכי וצורכי הציבור החרדי בכללי המשחק הפרלמנטריים, כולל מעורבות בוועדות הכנסת, בתהליכי חקיקה, ואפילו השתתפות בניהול המדינה סביב שולחן הממשלה.
שתי הגישות הללו אינן חלוקות בנוגע לפער העצום העומד בינינו לבין הציבור החילוני, וגם אינן חלוקות על החשיבות שבשמירתה של האוטונומיה החרדית. אמנם המחלוקת ביניהם קבעה את גבולות הגזרה ותחמה את אזור ההתמודדות: ככל שאנו נוטלים חלק בתוך המערכת הכללית, הרי שדרכנו להתמודד עם אתגרים מול הרשויות היא בניסיונות – מורכבים ככל שיהיו – לנהל את ההסכמות והמחלוקות בדרכים רשמיות. הם הנחו אותנו כיצד צריכה להיראות התנהלות שקולה ואחראית של נציגי הציבור שלנו שישמיעו את קולנו בבית המחוקקים ויגיבו בהתאם.
גדולי ישראל היו מודעים לחוסר ההבנה הגדול של מקבלי ההחלטות ולקושי לגשר בין הפערים, אך אף על פי כן הם נקטו שקולנו צריך להישמע ככל שניתן דווקא באפיקים הללו, תוך הימנעות ככל הניתן מצעדים חד-צדדיים, מהפגנות גדולות וממעשי השחתה וונדליזם. גם כאשר כללי המשחק אינם נוחים לנו – והם אף פעם לא כפי שהיינו רוצים שיהיו – האחריות הציבורית מורה לנו להשתדל ככל הניתן להמשיך ולשחק במגרש הזה, ולא לקום באבחת רגע ולשבור את הכלים. בטח לא כאשר מסביבנו לא חסרים אנשים שקוראים תיגר על עצם קיומנו כחרדים לדבר ד' שישמחו לעוט על ההזדמנות; בטח לא כאשר אנו מבקשים להמשיך ולהיות מסוגלים להשפיע על הסביבה שבה אנו חיים, ממוסדות הנישואין והגיור ועד ולשמירה על קדושתה של השבת.
מן הצד השני התייצבו רוב בניין ומניין של גדולי התורה מכל החוגים והעדות – אשכנזים, ספרדים, חסידים וליטאים – וקיבלו החלטה מאוד לא פשוטה: הם בחרו ליטול חלק מלא בניהול הפוליטי והציבורי של המדינה
מנגד, חשוב שבמשחק הזה ישחקו שני הצדדים גם יחד. אחד המסרים שצריכים להדהד ממשבר הקורונה לימים שיבואו הוא שאין שום דרך לנהל מדיניות ציבורית בשום תחום – דיור, השכלה, כלכלה ובריאות – בלי להכיר את צרכיו הייחודיים של המגזר החרדי.
לא ייתכן שמקבלי ההחלטות במדינת ישראל ימשיכו להתעלם מהעובדה שקיים כאן מגזר שלם, שלו מאפיינים, צרכים ותפיסת עולם ערכית ייחודית, ואחר כך להיות מופתעים מחוסר ההצלחה, לאבד רסן ולהשתולל – כפי שהתנהלה המשטרה בבני ברק בימים האחרונים.
לא ייתכן שהציבור החרדי יהיה מודר לחלוטין מהדרגים הבינוניים והבכירים של הפקידות המקצועית, ושהללו ימשיכו לקדם תוכניות המנותקות לגמרי מהצרכים שלו ולסכל ניסיונות להעניק מענים המותאמים לציבור החרדי.
לא ייתכן שכלכלנים בכירים יתלוננו השכם והערב על קשיי ההשתלבות של הציבור החרדי בשוק התעסוקה, ומנגד ימשיכו לערום עליו קשיים ולהציב מחסומים בלי להבין היכן הם מתנגשים בסולם הערכים התורני והחרדי.
המצב כעת בהחלט נראה כמו קטסטרופה, אבל אם רק נשכיל להתמודד איתו, אנו עשויים לגלות שהוא טומן בחובו אין-ספור הזדמנויות. השאלה היא, ביסודה, אחת: האם יגבר כוחם של אלו המעוניינים – בשני הצדדים – לשרוף כמה שיותר גשרים, או שנוכל להשכיל ולנהל את האתגרים שעימם אנו נאלצים להתמודד מתוך שיתוף פעולה, כבוד הדדי, שיח קשוב והסכמה על קבלת כללי המשחק. זה הוא האתגר שלנו כיום, וזהו האתגר שעימו התמודדנו בעבר. האם נצליח להתמודד איתו גם בעתיד?