מאמר זה בוחן, באמצעות נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ונתוני משרד הבריאות, את הקשר שבין צפיפות והידבקות בקורונה. קיימים שני היבטים של צפיפות: צפיפות בדירת המגורים המחושבת לפי מספר נפשות לחדר, וצפיפות אוכלוסין המחושבת לפי גודל האוכלוסייה לקמ"ר למגורים. צפיפות בדירת המגורים בקרב כלל החרדים בישראל עומדת על 1.4, בדומה לצפיפות בקרב ערבים ובפער גדול מהצפיפות בקרב יהודים לא-חרדים, העומדת על 0.8.
צפיפות האוכלוסין, המושפעת מצפיפות הדירות, מצפיפות הבתים ביישוב וכמות השטחים הציבוריים, גבוהה ביישובים החרדים פי שלושה עד ארבעה מהממוצע הארצי ביישובים לא-חרדים. הצפיפות הגבוהה בערים החרדיות (ובשכונות החרדיות בירושלים ובבית-שמש) בולטת ביישובים המונים למעלה מ-50,000 תושבים. הניתוח בנייר נעשה בנפרד עבור שלוש קטגוריות גודל של יישובים: 5,000–20,000 תושבים, 20,000–100,000 תושבים ו-100,000 תושבים ומעלה.
מהניתוח עולה כי ככל שצפיפות האוכלוסין ביישוב גבוהה יותר, אכן שיעור החולים המאומתים גבוה יותר. לצד זאת, בחלק מהיישובים, ובכלל זה היישובים החרדים, שיעור החולים המאומתים גבוה ממה שהיה מצופה בהתאם לצפיפות היישוב, ומוסבר על-ידי גורמים נוספים לצפיפות, כמו למשל ההפנמה מאוחרת של סכנת ההידבקות בחברה החרדית. כמו כן, בשל האופי הייחודי של החברה החרדית, קיים שימוש רב במוסדות הקהילתיים והדתיים ובשטחים הציבוריים באזור המגורים. כתוצאה מכך, הצפיפות הגבוהה בשילוב אינטראקציות חברתיות רבות מגבירות את סכנת ההידבקות.
