מאמר זה מניח את התשתית העיונית להכרעה אם דרישה של תואר אקדמי כתנאי סף להגשת מועמדות לקבלה למשרות בשירות הציבורי עומדת במתחם הסבירות.
תפקיד המדינה הוא השאת רווחת התושבים. חלק גדול מפעילותה נעשה באמצעות עובדיה, ולכן, על המדינה, לבחור את עובדיה באופן שישיא את תפוקתם ביחס לשכר המשולם להם, והדבר ייטיב עם התושבים, בהיות העובדים משרתי הציבור. נשאלת השאלה מתי קביעת תואר אקדמי כתנאי סף לקבלה לעבודה, אכן מביאה להשאת התפוקה ביחס לשכר. בחלק מהתפקידים התואר נדרש לצורך מילוי התפקיד. במקרים אחרים המדינה, כמעביד, מסתמכת על דרישה של תואר אקדמי בשל היעדר מבחנים ספציפיים של כשירות והתאמה לתפקיד. בכל אותם מקרים שבהם אין הכרח בתואר אקדמי לשם ביצוע התפקיד, והתואר משמש בעיקר כאיתות על איכות המועמד, ייתכן שהשקעה בפיתוח מבחני כשירות והתאמה לתפקיד המסוים תשתלם, באופן שתפוקת העובדים שיתקבלו תהיה גבוהה יותר, וזאת במידה שתצדיק את הנשיאה בעלות של המבחנים הפרטניים. עם זאת, אחד מיתרונות הדרישה של תואר אקדמי, לעומת מבחני כשירות אישיים, הוא קלות הפיקוח והאכיפה של השימוש בקריטריון סינון מועמדים זה.
במקרים שבהם התואר האקדמי אכן נחוץ לביצוע העבודה, ולכן דרישתו מעלה את התפוקה של עובדי המדינה, מתעוררת שאלה נוספת, שאלת הצדק החלוקתי. אם דרישת תואר אקדמי גורמת להדרה של אוכלוסיות מסוימות, כגון הערבים והחרדים, בשל מתאם חיובי גבוה בין העדר השכלה אקדמית לבין שייכות לאותה קהילה, מה ראוי שהמדינה תעשה? בפונקציית הרווחה החברתית משוקללים יעילות (תפוקה גבוהה ביחס לעלות) עם צדק חלוקתי, השאת הרווחה של התושבים דורשת לאזן בין השניים גם במקרה של קביעת תנאי סף במכרזים.
