על-פי התחזיות הדמוגרפיות, תוך 45 שנה אחד מכל שלושה ישראלים יהיה חרדי. מאמר זה, פרי עטה של המשנה ליו"ר המכון, ניצה (קלינר) קסיר, מוקדש לבחינת ההשפעות של המגמה הדמוגרפית החזויה על מדינת הרווחה הישראלית.
במחצית השנייה של המאה ה-20 התפתחה ישראל כמדינת רווחה, בדומה למדינות רבות בעולם המערבי. מדינת הרווחה הישראלית מספקת שירותים נרחבים בתחומים רבים ובהם חינוך, בריאות ועזרה סוציאלית, ומקיימת מערכת תשלומי העברה הניתנים לאזרחים במקרי הצורך בהתאם לקריטריונים. מערכות אלה של מדינת הרווחה ממומנות באמצעות מסים המוטלים על כל האוכלוסייה, על פי רוב בצורה פרוגרסיבית, באופן המבטא עיקרון של ערבות הדדית בין אזרחי המדינה ומאפשר מתן שירותים גם לאוכלוסיות החלשות וצמצום פערים בהכנסות.
תפקוד מערכות הרווחה במדינה תלוי בקיומם של סולידריות חברתית ואתוס המשותף לכל האזרחים. כשאלה מתקיימים, נחתם מעין "חוזה חברתי" של ערבות הדדית, על בסיס הסכמה שעל פיה על כל אדם לעמוד ברשות עצמו ככל האפשר אבל החברה ככלל דואגת לאוכלוסיות המוחלשות, שאין להן היכולות או הכלים המתאימים לדאוג באופן מלא לקיומן הכלכלי.
החברה בישראל מורכבת מפסיפס רחב של אוכלוסיות הנבדלות במאפיינים דמוגרפיים, כלכליים, תרבותיים, חברתיים ודתיים. אחת מאותן קבוצות היא החברה החרדית, המונה כיום כ-1.1 מיליון נפש, כ-12% מאוכלוסיית ישראל. משקלה של אוכלוסייה זו גדל במשך שנות קיומה של המדינה במידה משמעותית, ועל פי התחזית הדמוגרפית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס), בעוד כ-50 שנה היא תהיה כשליש מאוכלוסיית ישראל. חברה זו מקיימת אורח חיים מתבדל ושונה באופן מהותי משאר החברה, ומאחר שאחד האידיאלים המרכזיים שלה קובע כי על הגברים להקדיש את רוב זמנם ללימוד תורה במקום לצאת לעבודה, משקי בית חרדיים רבים מוגדרים כעניים.
להבדיל מקבוצות אוכלוסייה אחרות בישראל ובמדינות נוספות, הסובלות מעוני שהוא תוצאה של כשלים וחסמים, חלק גדול מהעוני בחברה החרדית נובע מבחירה מודעת באורח חיים המאופיין ברמת הכנסה נמוכה והסתמכות על תמיכה של שירותי הרווחה. משום כך, עלייה במשקלה היחסי של החברה החרדית עלולה ליצור מצב שבו "החוזה החברתי" שעליו מושתתת מדינת הרווחה יילך ויישחק. הדבר מעמיד אתגרים לצד סכנות ממשיות להמשך קיומה של מדיניות הרווחה בישראל.
המאמר התפרסם בכתב העת תלם (תלם 03, בית ברל, 2020).
